כבר כמעט עשרה חודשים שאני נוסע לעבודה ובחזרה על האופניים לאורך נהר ההאן. מלבד ימים שבהם הגשם מכה או כשאני חושש שאזיע יותר מדי, אני מעדיף לנסוע באופניים לעבודה, וכשמשווים את התחושה הנפשית לנסיעה ברכבת התחתית אין בכלל שאלה - זה הרבה יותר מספק.
כשאני רוכב לאורך הנהר ורוח הנהר מלטפת אותי, אני מרגיש רענן וערני כמו שאין. יש משהו קסום בוויברציות של הנהר שהופכות אפילו את ימי הלחץ ביותר לקלים יותר. בין כל משימות הגידול של הילדים ובין המטלות במשרד, נדמה שרוח ההאן מפזרת כל דאגה.
כשאני רוכב לעבודה, אני נתקל לעתים קרובות במבוגרים, בני שישים פלוס, יושבים על ספסלים ומביטים על הנהר. אולי הם מתבוננים בחייהם אחרי הפרישה, או אולי זהו פשוט מנהג, לצאת בשעות הבוקר כמו בעבר. יש גם כאלו שרצים לאורך הפארק. אני חושב שהם מחפשים אתגרים חדשים או אולי נהנים מהחופש בגיל הפרישה.
השקיעה מעל נהר ההאן יפה ומרשימה. לפעמים כשאני רוכב ועוצר לראות את השמיים הצבעוניים, אני פשוט עוצר את האופניים ומצלם. גיליתי שאחרי כל יום עבודה מתיש זו גם דרך טובה לסיים אותו. צבעי השקיעה מגוונים לא פחות מהחיים - יש פה אדום, בננה, סגול, ועוד. כשהשמש נעלמת ואתם מניחים את האופניים במקומם - מגיע הזמן לשקט.
בערבים יש אפילו יותר תנועה על שביל הנהר מאשר בבוקר. תיירים מגיעים לביקור, משפחות מחפשות פיקניק או זוגות שמשחררים מהלחץ של היום. כל פעם שאני רואה את כל זה, אני מבין שזה לא רק אני; גם הם מחפשים את השלום שמעניק הנהר. זאת תחושה שאני לוקח איתי הביתה, תודה לנהר ההאן, אני יכול לחזור הביתה לאשתי וילדיי בשלום וברוח טובה. אני לא יודע כמה זמן אוכל לרכב לאורך הנהר, אבל אני יודע שזה משהו שאני רוצה להעביר לאחרים, כל עוד אוכל.