מאז שהתינוק שלנו נולד, עברו כבר 7 חודשים. החיים השתנו לחלוטין, כמעט ב-180 מעלות. אמנם הוא מביא איתו אושר עצום, אך גם נותן לנו את מנת הלחץ שלנו.

כשהימים הראשונים חולפים, אני זוכר שהשלושה החודשים הראשונים היו קשים במיוחד, ועם הזמן גם התחלתי להתרגל ולמצוא את הקצב. אולם כעת, כאשר התינוק מתחיל לזחול ולעקוב אחרי הדברים, יש עוד הרבה דברים שצריך לחשוב ולעשות. אני מרגיש שהשלושה החודשים הבאים יהיו אפילו יותר מאתגרים מהאחרונים.

הבית התמלא בדברים של התינוק. הקישוטים שהיינו אוהבים כשהיינו זרים ושחררנו הלכו לאחסון, והרעבת הבית השתנתה מתוך דאגה על הבטיחות שלו. נוצר לו מקום משלו בבית, והרגשנו כאילו כל מקום בבית הפך להיות שלו.

לטייל בסופי שבוע או לצאת לחילוץ קצר הפכו לזיכרון. עגלה כבר חלק בלתי נפרד מהציוד שלנו, ובחירת המסעדות לשבת לנפש חייבת לכלול אפשרויות שמותאמות לתינוק.

זמן המשחקים שלי הצטמצם משמעותית לאחר הנישואים, ובחיים החדשים כמעט לא נותר לו כלום. יש כאלה שישאלו: "לא יכולת לקחת קצת זמן לעצמך כשהוא ישן?" אולם הזמן הזה מתמלא בביצוע משימות שצריכות להתבצע כשניתן.

כמו כל ענייני הבית, לפעמים לנוח כשמתאפשר זה הכרחי. אני עוסק בלהרים את הידע שלי, לקרוא ספרים, ולכתוב בבלוג - כל אלה במהלך הזמן הפנוי הזה.

אני, כמו רבות מאבות בתחילה דרכם, מרגיש שכשאומרים ש'בסוף הוא מביא אושר', מתכוונים לזה באמת. החיוכים של התינוק הופכים את כל הלחצים לבלתי נתפסים. יש אושר שהמילים מתקשות לתאר ואתו לא ניתן לשוות לכלום.

בזמן שחיי הפנאי השבועיים שלי התערערו במידה מסוימת, למעשה אני מתנסה בחיים חדשים ומועשרים להפליא.

האם זו מתנת החיים האמיתית לחוות כל רגע בחיים בצורה מלאה? כנראה שילדיי העתידיים יהיו אלה שיכולים להעניק לי את הזכרונות שלא עמדו לרשותי בילדות שלי. מי יודע? אולי גם להם יהיה סיפור לספר.