עברו כבר קצת יותר מעשרה ימים מאז שסיימתי את הסמינר בעבודה. הוא נשא את הכותרת "מהפכת הדפוס של עידן ה-AI", והיה ניסיון להתבונן במהפכת ה-AI שאנחנו עוברים עכשיו דרך המראה של מהפכת הדפוס של ימי הביניים, של שנות ה-1450. ההרצאה עצמה עברה בשלום, אבל מה שנשאר בי לאורך זמן לא היה השקפים, אלא מחשבה אחת שהתגנבה והתיישבה בי בזמן ההכנה. אולי הפוסט הזה הוא בעצם ניסיון לפרום את המחשבה הזאת, לאט-לאט.
הכול התחיל מסרטון אחד. Boris Cherny, המהנדס שבנה את Claude Code, אמר באחת ההרצאות שלו דבר כזה: אם צריך לבחור מההיסטוריה של הטכנולוגיה סצנה אחת שהכי דומה למה שקורה עכשיו, זו תהיה מכונת הדפוס של אירופה במאה ה-15. משפט שיכולתי לתת לו לחלוף, אבל משום מה הוא לא הרפה ממני. בדיוק הכנתי אז את הסמינר, אז אמרתי לעצמי — אם כבר, אז כבר — והחלטתי לחפור באנלוגיה הזאת עד הסוף. האם מהפכת הדפוס של שנות ה-1450 באמת דומה למהפכת ה-AI של היום, ואם כן — לאן בעצם הובילה המהפכה ההיא בסופה.
לפני שמכונת הדפוס הופיעה, ספר היה חפץ שמעתיקים ביד, עותק אחר עותק. כדי להפיק עותק אחד של כתבי הקודש נדרשו, כך מספרים, קלף מ-200 כבשים, נוצות כתיבה מעשרות אווזים, ושמונה-עשר חודשים מחייו של מעתיק. מטבע הדברים ספרים היו נדירים ויקרים, וגם מי שכתב נשאר מיעוט קטן — אנשי דת, מלומדים, אצילים. ואז, בשנות ה-1450, הופיעה מכונת הדפוס של גוטנברג והנוף השתנה. בתוך חמישים שנה זינק מספר הערים באירופה שהיה בהן בית דפוס מאפס ל-236, מחיר הספרים צנח בקרוב ל-75 אחוז, ומספר הספרים שראו אור התפוצץ בקצב מעריכי ממש. בסך הכול מכונת הדפוס תפסה את מקומו של המעתיק, שעמד בין היוצר לבין ההוצאה לאור — ובכל זאת כמות הכתוב בעולם גדלה לסדר גודל אחר לגמרי.
ומה אם נניח את התמונה הזאת, כמות שהיא, על שנות ה-2020? האנשים שיודעים לקרוא ולכתוב קוד הם עדיין מיעוט. אומרים שרק כחצי אחוז מאנשי העולם מסוגלים לתכנת, וזה מתכתב באופן מוזר עם הנתון שלפיו באנגליה של שנת 1500 רק כעשרה אחוזים מהגברים הבוגרים ידעו לחתום את שמם. כך שתוכנה הייתה במשך שנים ארוכות מוצר יקר ונדיר, שנתפר תפר אחר תפר בידיהם של מעטים שעברו הכשרה ממושכת. אבל עכשיו, אל המקום של המתכנת — מי שעמד בין היוצר לבין ההפצה — מתחיל להיכנס ה-AI. מעצבים, רואי חשבון ואנשי תפעול בונים במו ידיהם את תהליכי העבודה שלהם, בלי לדעת קוד באמת. וזו בדיוק הייתה התובנה הגדולה ביותר שלקחתי מהכנת הסמינר: AI הוא מכונת הדפוס של העידן הדיגיטלי. כמו שמכונת הדפוס הדפיסה מילים, ה-AI מדפיס קוד — ואם כך, האם גם מספר התוכנות לא יתפוצץ מעריכית, בדיוק כמו שקרה לספרים? ייתכן שאנחנו חולפים ממש עכשיו — שנתיים-שלוש אחרי ש-ChatGPT הפך את ה-AI הגנרטיבי לזמין לכולם — דרך אותו קטע עצמו של חמישים השנים שאחרי מכונת הדפוס, שבו היצע הספרים התפוצץ.
אז האם המתכנת ייעלם כמו המעתיק? ככל שחפרתי בהיסטוריה של בתי הדפוס לקראת הסמינר, ראיתי דווקא את התמונה ההפוכה. המדפיס המוקדם היה יזם-יחיד: הוא יצק את האותיות בעצמו, סידר אותן, מרח דיו, הדפיס, הגיה, כרך — ואפילו מכר את הספרים בעצמו. אבל כשהספרים התחילו לזרום, העבודה בתוך בית הדפוס הלכה והתפצלה, ובתהליך הזה, באופן מסקרן, כמה מקצועות לא רק שלא נעלמו אלא דווקא צמחו. הדפוס היה עסק שדורש הון עתק, ולכן נולד ה-publisher שמחליט אילו ספרים להדפיס; ומכיוון שאותה טעות משתכפלת כמות שהיא באלפי עותקים, נולדו ה-editor שבוחר ומלטש כתבי יד, וה-corrector שמשווה את הדפסת הניסיון לכתב היד. מספרים שבשנת 1472 בית דפוס אחד ברומא קרא לא נכון את הביקוש, נתקע עם 12,475 ספרים שלא נמכרו, ואף שלח מכתב תחינה לאפיפיור. ככל שהשכפול עצמו נעשה קל יותר, העין שיודעת לשפוט מה להדפיס והעין שמוודאת שהודפס כראוי נעשו דווקא יקרות-מציאות.
התחלתי לחשוב שהסצנה הזאת מראה לנו מראש את המקום שעליו יעמוד המהנדס של עידן ה-AI. מה ש-vibe coding הנמיך הוא הרף התחתון של התכנות. כל אחד יכול עכשיו להדפיס קוד, אבל כדי שהקוד המודפס ישרוד כשירות אמיתי, הוא צריך לעמוד בסטנדרטים טכניים של מהירות, יציבות ואבטחה — ויותר מכול, הוא צריך להיות משהו שמישהו באמת רוצה. כמו ה-editor וה-corrector של בתי הדפוס, אולי בעידן שבו תוכנות נשפכות לעולם, השיפוט מה לבנות והאימות שזה נבנה כמו שצריך יתבלטו כמומחיות החדשה של המהנדס. כשיצאתי מהסמינר, מצאתי את עצמי עם ביטחון משלי בכך שתפקיד המהנדס בעידן ה-AI דווקא ילך ויהיה חשוב יותר.
אומרים שכשמהפכת הדפוס קרבה לסיומה, העולם כבר היה מקום שבו כולם קוראים וכותבים. אז כשמהפכת ה-AI תקרב לסיומה — האם נחיה בחברה שבה כל אחד בונה ומשתמש בתוכנות משלו? איזה מהנדס אהיה אני בעידן ההוא, ומה הילד שלנו יבנה ויעשה בעולם ההוא — אני מוצא את עצמי מניח את שני העתידים האלה זה לצד זה, ומדמיין בשקט.